Veni, Vidi, Narravi

Welcome to WordPress.com. This is your first post. Edit or delete it and start blogging!

לפני שבוע וקצת, מישהו מהעבודה שלי שם לב למשהו קצת חשוד כשקיצר את הדרך ועבר דרך מגרש חנייה בסוף יום עבודה. השעה היתה מאוחרת, החניון הקטן היה די נטוש ובקצהו דלקו אורות במבנה שנראה כמו משהו בין תחנת מוניות למוקד של חברת שמירה. דלת פלדלת חומה, חלון פשוט ומרובע עם סורגי ברזל סטייל בית סוהר, אלא שדרך החלון נראה ארון מלא בבקבוקי יין ודלפק. מכיוון שמדובר בבחור סקרן במיוחד בכל מה שנוגע לתכולה הפוטנציאלית של הבטן שלו במהלך יום עבודה, הוחלט לבדוק את העניין שוב באור יום.

למחרת, מוקד חברת השמירה התגלה כפיצריה חבויה, ולא סתם פיצריה אלא פיצריה גורמה שנפתחה רק לפני שבועיים. שני שולחנות עץ קטנים וכמה כיסאות על דלפק בר הם כל מה שיש שם, וזה הספיק לנו בהחלט. ערן, אחד הבעלים, נורא שמח שבאנו. זה לא שאנחנו כאלה מיוחדים, פשוט כולם שם זורחים מאושר מהפיצריה החדשה שלהם וכנראה גם נחמדים לאללה באופן כללי. ערן סיפר לנו שזה סוג של הגשמת חלום בשבילם, וזה ממש מורגש. החצי השני של ערן הוא שי דובלרו, שהיה שף-קונדיטור במול ים ועכשיו מכין פיצות שהן יצירות מופת קטנות. אה, וגם הוא זורח. כיף.

די ברור שצללנו ישר למים העמוקים ובחרנו את הפיצה עם השם הכי אקזוטי בתפריט – ארטישוק-בוואריין בלו. מעבר לרוטב העגבניות הבכלל לא סטנדרטי ותערובת הגבינות הבכלל לא מובנת מאליה, הפיצה עמוסה למדי בארטישוק ירושלמי צלוי וגבינת Bavarian blue, גבינה כחולה גרמנית לא חריפה במיוחד ובמרקם רך יחסית. הבוואריין בלו מונחת על הפיצה אחרי שהיא יוצאת מהתנור ונמסה מחום הפיצה עצמה, כי התנור רק יקלקל אותה. זו פיצה די מעודנת וטעימה להפליא, והביס הראשון הוא בערך השלב בו ארון היין נכנס רשמית לתפקיד האקדח מהמערכה הראשונה – פשוט מתבקש לשתות כוס יין לצד הפיצה הזאת, וארון היין מציע מבחר לא רע במחירים הזויים ומצויינים – כ-13-14 ש"ח לכוס יין. נדמה לי שרוב או כל היין שייך לשקד, רקנאטי למיניהם, איטלקיים ואוסטרלים שאני לא מצליחה לזכור כרגע את שמם. בגלל שהיה יום חם במיוחד ויתרנו על השיראז-קברנה ששמנו עליו עין והלכנו אחר המלצה לאיזה בלנד לבן קריר שהיה נחמד אבל לא השאיר יותר מדי רושם. מצד שני, הוא התאים בול למזג האויר.

הארטישוק-בוואריין בלו עלתה לנו 62 ש"ח לפיצה בקוטר של 32 ס"מ, שמספיקה בדיוק לשני אנשים רעבים. יש גם קוטר 40 ס"מ ב-82 ש"ח. מחירי דומינוס, רק הרבה יותר טעים. פיצות טיפה פחות מתוחכמות (אבל רק טיפה) עולות קצת פחות. בינתיים אין ב-Gusto צלחות בגלל כל מיני ענייני רשיונות ודברים מנהלתיים וזה בסדר גמור. הפיצות מוגשות על מגשי מתכת או עץ גדולים ובמקום צלחות יש קרטונים עבים ועגולים, וזה אפילו יותר נחמד כי זה בדיוק האיזון הדק שצריך כדי להרגיש סבבה לאכול פיצות מפוארות בידיים לצד כוסות יין.

כמה ימים אחרי קפצנו לביקור שני והלכנו על פיצה פונגי, פיצה עם גבינת פטה יוונית, פטריות פורטובלו, שמפיניון וירדן טריות ושום קונפי. לא יוצא לי להתקל בפטריות ירדן לעתים קרובות, לא יודעת למה, והן היו פשוט תענוג. איכשהו, במקומות אחרים שגם מתהדרים בפטריות טריות זה פשוט לא נראה ולא טועם ככה. השום היה עדין במיוחד והפיצה קושטה גם בצלפים. בדרך כלל אני לא אוהבת צלפים אבל פה הם נראו קצת אחרת ולא קלטתי בהתחלה שזה מה שאני אוכלת. מזל, כי אין ממש קשר בין הצלפים שיצא לי להכיר לבין מה שהגישו לי על הפיצה. פשוט, רך ומעודן, בשונה מהגרגרים הקשים והחמוצים שטעמתי בעבר. הם מביאים אותם מאיטליה, וזה שווה את המאמץ. עוד פיצה מעולה.

עם כל התוספות האלה כמעט שכחתי את הבצק, למרות שאני יודעת שיש אנשים שזה הדבר היחיד שקובע בשבילם אם הפיצה טובה. כנראה ששכחתי כי הוא כל כך מאוזן עד שכמעט לא מרגישים בו. מעבר לכך שהוא טעים, הוא בדיוק באמצע בין הדיקט הדק של עגבניה לעובי של דומינוס, מסיבי מספיק כדי להחזיק את כל מה שמעל ועדין מספיק כדי לא להעיק על הבטן ולא להיות המרכז. בקיצור, הוא ממלא בדיוק את התפקיד שלו כבסיס, אבל אין סיכוי שתשאירו את השוליים בצלחת.

הספיק לנו שבוע של היכרות כדי להכניס אותם לתפריט ארוחות הצהרים הקבוע שלנו. בכל זאת, לא כל יום פותחים מסעדות נורמליות, שלא לדבר על טובות, בשכונת מונטיפיורי. יש להם כל מיני הסדרים נחמדים כמו 10% הנחה קבועים לחברות וארגונים בסביבה שמזמינים קבוע, וגם כרטיסיה שנותנת פיצה שישית ב-50% הנחה. על הפלאייר שמחלקים אין כתובת, כי הכוונה היא לספק בעיקר משלוחים. אני אגלה בכל זאת שהם נמצאים ברחוב הנצי"ב 36, והטלפון הוא 03-6093515. יאללה, תכניסו לחיוג מהיר. בפעם הבאה, פיצה טונה-אספרגוס עם נתחי טונה לבנה מעושנת קלות (הם מעשנים לבד, במקום!), אספרגוס ירוק טרי ואפונת גינה. ואני בכלל לא אוכלת טונה.

את אלברט סופר גיליתי לגמרי בטעות. יוצא לי מדי פעם לחפור בלוחות הופעות כדי לעדכן את יאללה מי בא, הבלוג השני שלי, בדברים שווים שאני רוצה ללכת אליהם. נתקלת בכל מיני שמות שאני לא מכירה, מחפשת קצת, מקשיבה למיי ספייס שלהם. חלק ממה שאני שומעת שם מצוין, חלק סביר וחלק סתמי עד כאב. השירים שמצאתי בעמוד של אלברט סופר הוציאו אותי בספונטניות חצי-לא-אופיינית מהבית ישר להופעה שלו בצוזאמן. הגעתי באיחור, התיישבתי בפינה ופשוט נכבשתי. זה לא קורה לי הרבה. אני לא מבקרת קלה של מוזיקה, לא קל להרשים אותי ועוד פחות קל לכבוש לי את הלב, אבל מצאתי את עצמי יושבת שם, מקשיבה לאיש ששר לבד עם גיטרה שירים שאני שומעת בפעם הראשונה והלב שלי פשוט הרגיש בבית.

מאז אני באה לא מעט להופעות של אלברט, ולאט לאט וככל שמתקדמות ההופעות, נוספים עוד חלקים. זה התחיל עם רועי ריק, בחור צעיר ומוכשר במיוחד שמצויד במזוודת מפוחיות אימתנית וטונות של בלוז בנשמה. אחר כך רונית קנו עם חליל צד וקולות, ופתאום הכל נשמע הרבה יותר שלם. ההופעה האחרונה היתה משהו מיוחד: כל החלקים התכנסו יחד בתוספת אורן קפלן, השותף לשעבר ללהקת אלגנט, שהגיע לביקור בארץ. התמהיל היה די מושלם: התחלה נינוחה, המשך חורך עם המפוחית של רועי,  רכות מחממת עם רונית ואנרגיות הרבה יותר גבוהות עם אורן. מתאים בדיוק ללילה של היום הכי קר שהיה השנה.

 (תמונה מהופעה אחרת של אלברט שצילם גרבולון. שדדתי אותה כי היא ממש דומה לתמונות שאני צילמתי, רק הרבה יותר טובה, והנה המקור).

השירים של אלגנט ממש הפתיעו אותי. זכרתי משהו במעומעם מפעם, לפני 15 שנה, כי למרות שהייתי די צעירה אז, חרשתי לא מעט הופעות על ציר רוקסן-לוגוס. אלגנט די נבלעו אז, בין כל תופעות הטבע המסעירות של תחילת שנות התשעים. איפשהו בין נושאי המגבעת, כרמלה גרוס ואגנר, זקני צפת, נקמת הטרקטור ושאר הרכבים שהפכו לכולם את הראש, לבין כאלה שאולי לא היו מהפכניים אבל היו מאוד רעננים בזמנו כמו איפה הילד (בהתחלה בהתחלה), תערובת אסקוט, בלאגן ועוד המון, לא נשאר כל כך מקום בנצח ללהקה שסתם ניגנה שירים טובים. נדמה לי גם שהאלבום של אלגנט יצא באיזו נקודת תפר בין שני דורות של רוק ניינטיזי (כן, קשה להאמין שבשלוש שנים הספיקו להתחלף דורות), וקצת הלך לאיבוד בין התפוצצות אלבומי המופת שיצאו ב-91 לבין הדור הבא, היותר קליל והיותר פופולרי שהתחיל להפגיז ב-93.

כשישבתי בהופעה והקשבתי לשירים של אלגנט, חשבתי פתאום איך זה יכול להיות ששירים טובים ומקוריים היו משהו כל כך סטנדרטי וממוצע אז, וכמה זה לא מובן מאליו היום. אפילו בגל העצום ההוא של מוזיקה ולהקות היה מגוון שקשה לדמיין בים השיבוטים של היום. גם אלה שהכי הצליחו, גם אלה שהיו הכי פופולריים, גם אלה שהכי החניפו לאוזן של קוראות מעריב לנוער, גם "הקיץ האחרון" של שפיות זמנית, גם "ירח כחול" של גן חיות, גם "ציירי לך שפם" של נוער שוליים, אף אחד מהם לא היה דומה לשום דבר אחר בסביבה, שלא לדבר על כל מי שהיה טיפה יותר חתרני. מה קרה ב-15+ שנים האלה שגורם למוזיקאים היום לשכפל את עצמם למוות רק אלוהים יודע.

חוץ מאשר לנצל את הביקור של אורן קפלן לקצת נגינה משותפת, ההופעה הוקדשה גם להשקת סינגל חדש, "כבר זמן", שיר מקסים במיוחד, קומוניקטיבי להפליא ועם פוטנציאל להיטי-אנדרדוגי מסוים. אפילו יצא לו קליפ:

הקליפ הזה מסתדר בדיוק עם המוזיקה של אלברט. יש בצילומים משהו מאוד פשוט, מאוד ביתי, אבל פה ושם יש פתאום איזו קומפוזיציה שגורמת לך לעצור לרגע, וככה בדיוק גם בשירים: איזה שילוב של פשטות עם תחכום, גם במוזיקה וגם במלים. על כל סט של אקורדים סטנדרטיים יהיה משהו במנגינה שיפתיע אותך, בכל אוסף של מלים יומיומיות תתחבא איזו מילה קצת יותר מיוחדת, קצת פחות נפוצה, כזאת שגורמת לך להקשיב שוב למלים ולהרגיש שמישהו מנסה להגיד לך משהו, להעביר לך משהו, לא סתם לשרבט כמה מלים. בכלל, נדמה לי שלכל מי ששומע את אלברט נדמה שהוא שר לו באופן אישי. בשביל מעט החורף שעוד נשאר, זאת האופציה המוזיקלית הכי חמימה שיש.

ההופעות הבאות: 26/2/08 בעשן הזמן בבאר שבע, 17/3/08 בצוזאמן בתל אביב (ובכלל כל חודש בצוזאמן), ועוד פה ושם. אפשר להתעדכן בעמוד המייספייס של אלברט או ביאללה מי בא.

כבר לא מעט זמן שאני אומרת לעצמי שאני צריכה לראות יותר קולנוע. פעם מזמן הייתי רואה הרבה יותר סרטים, וגם הסרטים שראיתי היו הרבה יותר "נחשבים". לפני כמה שנים התחיל תהליך ההיטפשות שלי, שאני די גאה בו, או שאולי סתם נהייתי יותר קלילה. זה קרה ברגע אחד מאוד ספציפי, כשנקלעתי להקרנה של The World is Not Enough, בונד פירס-ברוסנני לא מוצלח במיוחד. סצינת הפתיחה של מרדף הסירות השאירה אותי פעורת פה – מה, עושים דברים כאלה בקולנוע? ולמה לא סיפרו לי שזה כל כך כיף??

אז אני משתדלת, איכשהו הולכת יותר לפסטיבלי סרטים מאשר סתם ככה לקולנוע (למרות שיש לי איזה 20 אולמות במרחק 10 דקות הליכה מהבית), מחזיקה בבת דודה מצוינת שלוקחת אותי לכל מיני סרטים פולניים וגרמניים מהסוג שלא ראיתי מזמן,  מארגנת כל מיני מסעות בייוולף. אבל סתם סרטים? איכשהו כמעט לא יוצא. לכן היה לי מאוד נחמד כשבלינק החליטו לעודד את צריכת הסרטים שלי עם כרטיס לסרט הצטלבות של קלוד ללוש. לא בטוחה שהייתי בוחרת דוקא בסרט הזה להיות בין הסרטים המעטים שאני מזיזה את עצמי לכיוונם בשוטף, אבל זה מספיק קרוב לתפריט הקולנוע שלי בשביל לאמץ את ההזמנה ואח"כ לחזור לכאן לספר (הרי זה מה שאני עושה כאן, לא?   ). אז אחזתי בחברתי תמר והלכנו.

אני לא חובבת גדולה של נראטיב לשמו. כלומר, אני יכולה להעריך סיפור טוב, אבל בשביל שאני באמת אהנה, תנו לי סטרוקטורות מורכבות, שכבות על גבי שכבות של כלים קולנועיים, או את ההפך המוחלט: אקשן עצבני (עם הומור, חייבים הומור), טפשת נעורים בלונדינית או מלודרמה משנות החמישים עם הרבה שירים.

הצטלבות מנסה להיות גם וגם, מתוחכם ופשוט במקביל. גם סיפור מתח, גם סיפור אהבה, גם טיפה מלודרמה, ומצד שני שזירה של כמה סיפורים וזריית בלבול קלה ודי מתוחכמת בענייני זהויות (שמחזיקה בדיוק רבע שעה, אבל תמר אומרת שטוב שקטעו את זה מהר כי אחרת זה היה יותר מדי), וחיבור של כל המרכיבים באמצעות מחשבות מעמיקות-אבל-לא-יותר-מדי על כתיבה וזהות. אה, וגם הרבה צרפתית. ופאני ארדן. יותר מכל, הצטלבות הזכיר לי סרטים של קלוד שאברול. עניין די משעשע בהתחשב בכך שאת הסרט הזה הפיץ ללוש עם קרדיט בדוי, בהמשך לסכסוך רב שנים עם אנשי הגל החדש הצרפתי ששאברול הוא מנציגיו הבולטים.

בסה"כ, נהניתי. הצטלבות הוא לא סרט שנשאר איתך יותר מחצי שעה אחרי שצפית בו, אבל הוא בהחלט שעתיים (כמעט) של סיפור אינטליגנטי, משוחק טוב ועשוי היטב. ופאני ארדן. ועכשיו לשנן: צריכה לראות יותר קולנוע.

כשנמצאים באבו גוש, אי אפשר שלא לעצור לאיזו ארוחה. לא משנה שעדיין לא הגיע הרעב האמיתי של הצהרים, לא משנה שחוויות האכילה הקודמות שם נעו בין בינוניות לממש מבאסות, לא משנה שאני לא מתה על שיטת נזרוק-לכם-כמה-סלטים-על-השולחן-ואחר-כך-תגלו-כמה-זה-עולה-לכם. הגענו לאבו גוש לקונצרט צהרים בכנסיית קריית יערים ואחריה באה הארוחה הבלתי נמנעת. הפעם עצרנו באבו שוקרי שעל רח' השלום 6. כן מקורי, לא מקורי, לא עוקבת, אבל שלט המקורי + תמונה תלוי שם במקום בולט. המון אנשים בפנים ובחוץ, ואיכשהו הגענו בין שני גלים גדולים וקיבלנו שולחן מהר. כמה דקות אחר כך כבר הצטברו הרבה אנשים בתור מאולתר שחציו בתוך המסעדה העמוסה וחציו בחוץ. המלצרים רצו עם הצלחות בין העומדים והיושבים בנסיון לא לגמרי מוצלח לא להפיל שום דבר ואף אחד והיה רועש, רועש מאוד.

הפלאפלים שהגיעו קצת אחרי שהתיישבנו היו נחמדים אבל די סתמיים. החומוס שהגיע אחר כך לא הלהיב אותי, אבל קשה להגיד שאני חומוסאית גדולה. יש שיגידו שאני ממש פושעת חומוס שמעדיפה כל משחה אנמית על פני גרגרים עם טעם, ועד שהנושא הזה לא ייבחן לעומק, אני משאירה את נושא החומוס באבו שוקרי פתוח ומרשה לכם לקחת אותי בערבון מוגבל בנושא הספציפי הזה.

הסלטים שהגיעו לשולחן (תוספת 15 ש"ח לכל סועד) היו סבירים מינוס ובעיקר סטנדרטיים להחריד. סלט הירקות היה נטול תיבול לחלוטין, פשוט ערימה של מלפפונים, עגבניות וחסה חתוכים, והפיתות סתמיות, סופרמרקט סטייל. לתומי חשבתי שקבבים (40 ש"ח) הם בחירה בטוחה כמעט בכל מקום, אבל הקבבים שהזמנתי היו מבאסים על גבול הבלתי אכילים, והגיעו עם צ'יפס שהמלצר הצהיר שהוא גרוע ולכן הוא יביא לנו עוד מעט צ'יפס יותר טוב. כמויות השמן הוציאו את שארית החשק לצ'יפס. האורז שהגיע במקום היה סתם אורז לבן וסר טעם שזרקו עליו כף של רוטב כתום עם שעועית שלא עשה בשבילו שום דבר טוב. כל הכבודה הזאת ביאסה אותי כל כך שפשוט ביקשתי שיפנו את הצלחת שלי. המלצר התעקש להציע משהו במקום, ולמרות שכבר לא ממש התחשק לי לאכול, ניסיתי את הפלפל הממולא שהיה סתמי וגם הוא עם יותר מדי שמן. שיפודי הפרגיות (40 ש"ח) שהוזמנו איפשהו במורד השולחן היו נחמדים, בכל זאת זה משהו שקצת קשה לקלקל.

הקפה שהזמנו בסוף הארוחה הגיע בכוסות שנראו כאילו נשפך עליהן קפה מבחוץ מתישהו בחצי שעה האחרונה, וכבר הספיק להתייבש ולהתקשות בדוגמאות מרהיבות על הדופן החיצונית של הספל. על שלי היה גם ליפסטיק. ויתרנו. למען האמת, ספלי הקפה לא לגמרי הפתיעו על רקע רמת הנקיון הירודה שראינו מסביב – רצפה מלוכלכת, מטבח ואיזור הגשה לא נקי, שירותים לא מתוחזקים (בלשון עדינה). אז נכון, היה עומס, אבל יש גבול ובאבו שוקרי הוא נחצה מזמן. 

כדי לתת סיומת קצת יותר מוצלחת ליום הזה, אספנו כנאפה מצוינת To Go בממתקי הכפר במורד הרחוב (רח' השלום 29) וגם עוגיות סולת מעולות – אחלה נחמה אחרי פרעות הקבב. זאת היתה ארוחה שלא ראויה לאחרונת הסטקיות בתחנת דלק, ואלא אם מישהו יגלה לי איפה המסעדה הבודדת באבו גוש שלא שמעתי עליה ומגישה אוכל מעולה, בפעם הבאה ניאלץ לחזור לקרוואן המבאסת קצת פחות, או פשוט לוותר ולנסוע לתל אביב.

נתחיל מהשורה התחתונה: נהניתי להחריד מבייוולף. מזמן לא ראיתי סרט טראש כל כך מהנה.

אני בדרך כלל לא מחבבת סרטי אנימציה, לא משנה איזו אנימציה, וגם אלו שמסתובבים בקולנוע בשנים האחרונות לא שינו את דעתי. כל השרקים, הרטטויים וכל השאר פשוט לא נראים לי מעניינים מספיק. גם פה, עם בייוולף, כנראה ששום דבר בעולם לא היה גורם לי לראות אותו אלמלא פסקה אחת ספציפית מהביקורת של יאיר רוה: "בקריון, הקניון של קרית ביאליק, יוצג הסרט בגרסת האיימקס התלת מימדית שלו. שם תיתקלו במשהו שלא נראה קודם בישראל: חוויה קולנועית כה פיזית, כה מסעירה, כה מטלטלת, שהיא תגרום לכם להרגיש שאתם יושבים ברכבת הרים ולא באולם קולנוע. אחרי שתצאו רועדים, מוחכם מפוצץ אדרנלין, ואצבעותיכם רוטטות כשאתם מנסים לסמס “וואו!” לאדם הראשון ברשימת החיוג המקוצר שלכם, יבוא הזמן לשבת, ללכוד את הנשימה, לאסוף את המחשבות ולהרהר: האם זה בכלל דבר טוב?".

הבנתי שיש לי פה עסק עם משהו שהוא לא סרט ואין טעם לשפוט אותו במונחים של סרט אלא יותר במונחים של לונה פארק, וזה כבר נשמע יותר מענין. גייסתי (בעזרתו האדיבה של שי, שאולי, אם תנוח עליו הרוח, יכתוב פה מנפלאותיה של מסעדת אל באבור שהעברנו בה שלוש שעות טובות לפני הסרט) חבורה לא קטנה לשם מסע לקריית ביאליק.

הקריון בקריית ביאליק הוא מקום מלחיץ. קניונים באופן כללי הם לא כוס התה שלי, אבל כישורי הניווט הנדרשים כדי לאתר את ה-Imax בתוך המון אדם רגע אחרי שיוצאת השבת בקריות הם מעל ומעבר למה שאני מסוגלת לנפק שעה אחרי ארוחה של כתף טלה. לרגעים הצטערתי שלא הבאתי איתי פירורי לחם כדי לסמן את הדרך חזרה.

בכניסה לאולם הפתיעו אותי עם משקפיים תלת מימדיים די גדולים ובמסגרת פלסטיק לבנה, בזמן שאני ציפיתי לגירסת הקרטון עם החצי כחול/חצי אדום שזכורה לי מאיזה משהו תלת מימדי בילדות (אולי משהו באילת? כבר לא זוכרת). כמשקפיים מעל משקפיים הם היו נוחים להפליא, ורוב הזמן לא הרגשתי אותם בכלל. והאולם? כצפוי. מדורג מאוד אבל במתינות (או שהמרחק מהמסך פשוט יותר גדול, לא כמו "קיר המוות" בסינמקס בסינמה-סיטי), נקי להפליא גם בהצגה השלישית באותו יום, כורסאות די נוחות (אבל נדמה לי שלא מרווחות כמו ביס פלאנט בקניון איילון), סאונד מעולה. רק חבל שהכניסה לאולם ממוקמת באמצע האולם בחלקו העליון, כך שהמקומות שפוטנציאלית היו אמורים להיות הכי טובים באולם פשוט לא קיימים.

והסרט, איך הסרט? טראש מזוקק. לא ציפיתי לעלילה רצינית או התייחסות מעמיקה למקור, היה לי ברור שזה הולך להיות סיפור מטופש להפליא, פשוט לא ידעתי עד כמה. הדמות של בייוולף כל כך פלסטיקית, כל כך מותאמת לפנטזיות של בנות 14, שפשוט קשה שלא לצחוק. לקחו את ריי ווינסטון, שחקן שלא חסר לו כלום חוץ מהעובדה שהוא מזמן לא בן 25, והינדסו אותו לדמות צעירה שהנכסים העיקריים שלה הם six-pack ושיער בלונדיני ארוך ומתנפנף. לקחו את רובין רייט-פן, אישה יפהפיה אבל כבר כמה שנים טובות שהיא לא הנסיכה הקסומה בת ה-20, וריטשו אותה לברבי מפחידה. רק אנתוני הופקינס נשאר כמעט כמו שהוא כי לא צריך לשכנע אף אחד שהוא בן 20, ואנג'לינה ג'ולי פשוט נראית כמו שהיא. וכולם מתפשטים בלי הפסקה (כן, אפילו אנתוני הופקינס). למה מתפשטים? כי אפשר. בייוולף מנצל כל תפנית דרמטית יותר או פחות בעלילה כדי להסיר בגדים. יש מסיבה? להתפשט! מחכה למפלץ שיגיע? להתפשט! נכנס למערה? להתפשט! ומילא אם היו הולכים עם זה עד הסוף, אבל בבייוולף מפליאים בפתרונות דומים לפרק של סיינפלד עם ה-bad naked והבחורה שפותחת צנצנות חמוצים בעירום – מגוון אובייקטים מופיעים במפתיע בדיוק במקומות אסטרטגיים באופן המגוחך ביותר שראיתי, ועוד בתלת מימד – במקום אגרטל פרחים ממוקם באופן אסטרטגי, עפה לי קורה לתוך העין. ופה בדיוק, מה שהיה עשוי להיות בלתי נסבל בכל סרט אחר הופך למשעשע להחריד.

החידוש שבצפייה בסרט בתלת מימד פשוט הופך הכל למרתק. כל ספל שעומד על השולחן בפינה הופך לאובייקט מפליא, כל תנועה מהממת, כל קלוז-אפ על פרצוף מדמם של מפלץ וכל זרוע נתלשת הופכים לגועל (או שעשוע) מוחשי ביותר. לא חסכו כמובן באובייקטים שמושלכים לעבר הצופים, וכן, לפעמים זה היה מספיק טוב כדי שאני ארתע אחורה. סצנת הסיום שכולה קרב סוער ומדמם עם דרקון סוחפת לגמרי. יאיר רוה כתב שהוא חושב שזאת הסצינה המדהימה ביותר שהוא ראה השנה בקולנוע, ואולי לא רק השנה אלא כל העשור. אני חושבת שזאת הגזמה, אני יכולה לחשוב על כמה סצינות מאקס-מן שהדהימו אותי הרבה יותר, אבל אין ספק שמדובר בסצנה מרשימה, ובכלל fun אולטימטיבי. ככל שאני מנסה לתאר את זה יותר אני מרגישה שזה כמו לנסות לתאר נסיעה ברכבת הרים. גודל הקרון, הזוויות של הנפילה והנוף מלמעלה לא באמת מעבירים את החוויה.

הסרט הזה שווה לגמרי נסיעה לקריית ביאליק, אבל צריך להגיע עם טונות של מצב רוח מעולה ובלי ציפיות לקולנוע של ממש. אל תקחו איתכם אנשים שקראו את המקור (אלא אם אתם ממש אוהבים אותם או שהם מבטיחים לשתוק), ואל תראו את הסרט הזה בגירסה לא תלת מימדית – את הנזק המוחי יהיה קשה לתקן. 

לניצן קרמר, המנהל האמנותי של סדרת ג'אז במשכן ומכר יקר, יש לרוב טעם די שונה משלי במה שנוגע למוזיקה. הוא בעל אוסף גדול במיוחד של הקלטות של צ'ט בייקר והתלהבות בלתי נגמרת מג'אז איטלקי, ואני חובבת מינגוס ודולפי, אורנט קולמן ומיילס של Bitches Brew. למרות הפערים בטעם, לזכותו ייאמר שהוא האחראי להחלטה האמיצה להביא לכאן לשתי הופעות את ג'אמיל מונדוק שכולו Free Jazz ופראות, שהיה די אלמוני בשוק המקומי, כך שלא תמיד הכל פיראנונזי, בולאני, ראבה, פאנצ'לה, אוטאביאנו ושאר חובבי פיצה ואספרסו (Not that there's anything wrong with that, פשוט לא כוס התה שלי). השנה הסדרה כוללת גם מזה וגם מזה – דואט של אנריקו ראבה וסטפנו בולאני מצד אחד, ופרנק לייסי מהצד השני (ויש שיגידו שאלה לא צדדים מנוגדים בכלל).

אני די מחבבת את סדרת ג'אז במשכן, גם בגלל שיש מדי פעם הזדמנות לראות שם מוזיקאים מצוינים, גם בגלל שיש הנחה קבועה וגדולה על מחיר הכרטיס בפורום ג'אז של נענע (90 ש"ח במקום 199 למקומות הטובים)  וגם בגלל שזאת הזדמנות מצוינת לפגוש כמה חברים שלי שלא מגיעים לעתים קרובות מדי לתל אביב. אתמול נפתחה העונה של סדרת ג'אז במשכן בהופעה של סקוט המילטון והרביעיה שלו. לא שמעתי אותו קודם וגם לא גיליתי יותר מדי עניין כששמעתי שמגדירים אותו כ"ג'אז מסורתי" ו"ניאו-סווינג", אבל בערך שעה לפני תחילת ההופעה קבלתי טלפון מחברים שכותבים כל מיני דברים בכל מיני מקומות, מה שמזרים לכיוונם לפעמים כרטיסים לכל מיני דברים, ושאלו אם בא לי להצטרף. במזג האוויר החורפי שקפץ פתאום ואחרי לילה מטורף למדי ומרובה תחנות שנגמר בקושי 15 שעות קודם, האופציה הרגועה דוקא מצאה חן בעיני  (מה גם שאני שרלילת-כרטיסים-חינם ידועה ולעתים רחוקות אומרת לא, אלא אם מדובר במשהו מחפיר ממש. לשמחתי, יש לי חברים עם טעם טוב).

במפתיע, היו המון אנשים, אולם כמעט מלא. אולי בגלל סקוט המילטון עצמו, אולי בגלל שזה המופע הפותח של הסדרה. לסקוט המילטון יש את צליל הסקסופון הכי חם שיצא לי לשמוע. מלא רגש אבל לא משתפך, מדי פעם על גבול הסנטימנטליות אבל לא חוצה לשם הרבה. הוא נראה ומדבר כמו שהוא מנגן – יש בו איזה coolness בסיסי וחלקלקות מסויימת. בעצם, סקוט המילטון הוא crooner לכל דבר, רק כזה שמנגן בסקסופון במקום לשיר. גם הקטעים שהוא מנגן מתאימים להגדרה. זה מקסים, זה מחמם, זה מהנה, זה כירבולי, אבל זה פשוט לא כל כך מענין.

ההרכב שאיתו מתאים לו במידות בדיוק. כולם מקצוענים, משוטטים על גבול הסנטימנטליות בלי לגלוש ונראה שמרגישים מאוד נוח במסגרת הבינוניות ההמצאתית של ההרכב – נטול חידושים, נטול טוויסטים. עובדים בלנגן. עושים את זה נהדר, שלא יהיה ספק, אבל נראים כאילו הם מקבלים בטבעיות את המקום שייועד להם ואפילו לא מדמיינים איך זה יהיה להמריא. מדי פעם, בסולואים של הפסנתרן ג'ון פירס והקונטרבסיסט דייויד גרין שומעים איזה בדל של ניצוץ. אולי אני טועה, אבל יש לי הרגשה שלמרות שהם יכולים לעשות הרבה יותר, בתוך כל הרכב שהיה דורש יותר הם היו מחווירים בחרדה ונעלמים. נראה שהמינון הזה של ניצוץ רגעי בקצה הסולו מספיק להם בדיוק, ולמרות שהתוצאה מקסימה, יש בזה משהו קצת מדכא, או לפחות מאוד אפרורי.

ג'אז אף פעם לא היה בשבילי מוזיקת רקע. הג'אז שאני שומעת הוא מורכב מדי ולפעמים גם מלהיב ומרגש מדי מכדי להיטמע ברקע. סקוט המילטון וההרכב שלו הם מוזיקת הרקע האולטימטיבית. מוזיקה שימושית. אין בזה רע, אבל אני צריכה יותר מזה.

עמיר כתב על ההופעה מקסים כהרגלו, וברק ודניאל צילמו (שם אפשר לראות את שאר התמונות מעבר לשתיים ששדדתי לכאן).

לתל אביבי ממוצע יש הרבה קונפליקטים שנובעים מהחיים בעיר הזאת. החל מהשאלה הבסיסית האם הוא  יכול בכלל לקרוא לעצמו "תל אביבי" כשרק לפני שלוש שנים היגר מקריית טבעון, ועד לשאלה האם החיים בעיר הזאת שווים את הטרחה (הכלכלית, החנייתית ואחרות). איפשהו בין לבין נמצאים הקונפליקטים שנוגעים למקומות בילוי. לא מעט מקומות נוהגים להתעלל בלקוחות שלהם באמצעים שונים ומשונים, החל מפתיחת דלתות שלוש שעות אחרי השעה הנקובה בהזמנה, דרך סלקציה הזויה ועד מחירים מופקעים. ואיכשהו, למרות הכל, דוקא המקומות האלה מצליחים והאומללים בתור בחוץ צועקים "עוד". אז מה, כולם אדיוטים שממשיכים להגיע? אני מכירה לפחות כמה אנשים שיענו לשאלה הזאת "כן" בלי לחשוב פעמיים, אבל נראה לי שהמציאות מורכבת יותר, והבר של Messa הוא דוגמה מצוינת. 

הבר של מסה מעוצב בצורה מיוחדת, כולו שחור (כקונטרה למסעדה הלבנה הסמוכה), עם כורסאות עמוקות מסביב לשולחנות קטנים וכורסאות אפילו באיזורים מסויימים על הבר. התאורה מדוייקת, המוזיקה בד"כ סבירה עד קולעת פרט להבלחות הזויות מדי פעם, מבחר האלכוהול מרשים (במיוחד באיזור הטקילות), הברמנים מבינים באלכוהול ותפריט האוכל על הבר שאוב חלקית מהמסעדה ולכן מענין הרבה יותר מברים אחרים. נשמע כמו נוסחה מנצחת אלא שבפועל, כל ביקור שם מרגיז יותר מהקודם.

אחד הדברים שהכי מאפיינים את המקום הוא היכולת המדהימה ויוצאת הדופן של הצוות להתעלם ממך כליל למשך זמן בלתי מוגבל. נכנסת? התיישבת? אתה יכול לשבת במשך שעה על הבר, ישר מול פרצופו של ברמן שעסוק במירוק כוסות/ טיפול בקופה/ החלקת כאפות עם אנשים שהוא מכיר/ קליעת זיתים למרחקים ארוכים, והוא לא יפגין שום סימן שהוא מכיר בקיומך. לא ניד ראש, לא "רק רגע אני איתך", ובטח שלא תפריט. לא, לא נפלתי על מישהו אנטיפת במיוחד. זה היה ככה בכל הפעמים הלא מעטות שבקרתי שם, כל פעם צוות שונה אבל הגישה זהה. פעם ישבנו שם 10 דקות לפחות, בערב לא עמוס בכלל ובר חצי ריק, ואחרי שגם נפנופי ידיים וקריאות לא עזרו, פשוט קמנו והלכנו. לא נראה שמישהו מהברמנים הבחין בזה בכלל, או אולי הבחין אבל לא התעניין.

אמנם מבחר האלכוהול מרשים והברמנים מבינים באלכוהול ובקוקטיילים, אבל משום מה הם מתייחסים לכל בקשה מעבר למזיגת משקה נקי או קוקטייל מתוך ה-10 שמציע התפריט כאל מטרד לא ברור. הבקשה האלמנטרית להמלצה על קוקטייל שלא נמצא בתפריט התקבלה במלים "את קשה, אני רואה…" שנאמרו בשיא הרצינות, ומדובר בברמנית שע"פ מה שהיא מספרת, חיברה בעצמה כמעט את כל תפריט הקוקטיילים. למרבה השעשוע, אם אפשר לקרוא לזה שעשוע, כשהחלטתי ללכת עם הברמנית ולבקש דברים ברורים ופשוטים מהתפריט, יצא שדברים בסיסיים ביותר היו חסרים כמו דריי ורמוט לדריי מרטיני או ג'ין הנדריקס שפעם היו עשרות בקבוקים שלו מפוזרים מסביב, מה שגרם לברמנית להחליף את ה"את קשה" ל"אני ממש ממש מצטערת". שני ניגונים שהיה עדיף אם לא היו נשמעים.

המחירים יקרים למדי, גם האוכל וגם האלכוהול. אין מנת אוכל (ואלה מנות בר קטנטנות למדי) שעולה פחות מ-40-50 שקלים. תמחור האלכוהול גבוה, גם הפשוט וגם הפרימיום, והמרגיז ביותר – מסה הוא מהמקומות הנאלחים שמתמחרים צ'ייסר במחיר גבוה יותר ממחירה היחסי של חצי מנת אלכוהול. כלומר, אם סינגל מאלט כלשהו עולה 80 ש"ח, חצי מנה (צ'ייסר) תעלה במקרה הטוב כ-50 ש"ח. אני אישית אוהבת לשתות כמה שיותר דברים שונים בערב ולכן כמעט תמיד מזמינה חצאי מנות, בד"כ של משקאות פרימיום. השיטה הזאת בדרך כלל תגרום לי פשוט לשתות הרבה פחות – הפסד שלהם ושל כל בר שנוקט בשיטה הזאת.

האוכלוסיה מסביב מבוגרת יחסית, 35-45 נדמה לי וגם יותר מזה, עם נטיות ערסיות קלות לפעמים. המנטרה "עד לקוח אחרון" הסתברה כ"עופו מכאן כי כבר 1:30 וב-2:00 אנחנו לא רוצים להיות כאן", אם כי לזכותם ייאמר שזה נאמר בצורה קצת יותר עדינה ובליווי שני שוטים של משהו שבשלב הזה של הערב כבר לא היה ברור מהו, אם כי יש חשש לפיג'לינג. חינני, אבל עדיין מבאס.

אז איך זה שאיכשהו אני חוזרת לשם עוד פעם ועוד פעם? הסיבה הראשונה והמעשית היא די פשוטה – זה קרוב לעבודה, ובסוף יום ארוך שנגמר מאוחר זה הפתרון הקל. הסיבה השנייה עדיין לא ברורה לי עד הסוף – משום מה, למרות שאני תמיד יוצאת משם עם טעם קצת מר, אני שוכחת מהר. לרוב אני לא סולחת מהר למקומות שהצליחו להרגיז אותי, במיוחד כשזה ברמת השירות, ופה, משום מה, זה מתמסמס מהר. אולי זה העיצוב של המקום, אולי זה הרביולי שרימפס בחלמון וביסק סרטנים, אולי זה הג'ין הנדריקס שאני אוהבת ולא הרבה מקומות מחזיקים (מסתבר שגם להם נגמר המלאי, נקודה אחת פחות), אבל אני בכל זאת מוצאת את עצמי שם שוב מדי פעם. מצד שני, מניחה שזה רק עניין של זמן עד שיימאס לי סופית.

Messa, הארבעה 19, תל אביב.

אני לא כל כך טיפוס של בתי קפה. זה תמיד נראה לי מוזר לצאת במיוחד מהבית רק כדי לשבת סתם ככה בבית קפה ולקרוא, נגיד. לפ-טופ כדי להיראות עסוקה או אפילו ממש לעבוד אין לי, לבהות בקירות משעמם אותי מהר, ואם אני פוגשת אנשים בערב, זה בדרך כלל בבר ולא בבית קפה. אבל עופר דרדר אותי באמצעות הבלוג החדש שלו היה טעים?, ועשה לי חשק לנסות ולבדוק אם יש בית קפה ראוי בסביבה. חברים שבדיוק באו ושונאים עשן סיגריות עוד יותר ממני (ולכן בר לא בא בחשבון, למרבה הצער) הצעידו את התכנית עוד קצת קדימה והציבו אתגר – לשבת בבית קפה. אימצתי את המוח וניסיתי להיזכר במשהו בסביבה שנראה ראוי באיזו מן הפעמים שעברתי ליד, ונזכרתי בבית קפה בכיכר מסריק שאני עוברת לידו כל הזמן ואף פעם לא מעיפה בו מבט נוסף.

ב-Numa ניגנו שני גיטריסטים את הז'אנר הידוע לשמצה ג'אז-בתי-קפה. בעיני החברים שלי זה היה נחמד. בעיני, כחובבת מינגוס–דולפי–אורנט, זה עשוי היה להיות נסבל מקסימום כמוזיקת רקע, אבל הווליום היה טיפה גבוה מכדי שאפשר יהיה להתעלם או אפילו סתם לדבר בלי להתאמץ. הגיטריסטים גם תפסו לא מעט מקום בבית הקפה הקטנטן והצפוף גם כך, אז התיישבנו בחוץ.

לא היינו רעבים במיוחד, ככה ששמחנו לראות מנות לא סטנדרטיות באיזור ה-Small Delights בתפריט, וכך עשו את דרכן לכיווננו קרואסון גבינות מלוח (12 ש"ח), ארנצ'יני (שלושה כדורי ריזוטו פטריות ופרמז'ן מטוגנים בציפוי פריך, 16 ש"ח) וצלחת גבינות ופירות שהגיעה עם שתי לחמניות קטנות, חמאה וריבה (39 ש"ח). קרואסון הגבינות היה קטן וטעים, מסוג הדברים שצריכים להיות בכל בית קפה ומוזר שאין – לפעמים פשוט צריך משהו לא מתוק ליד הקפה. את הארנצ'יני לא טעמתי אבל נצפו סימני הנאה מהצד השני של השולחן, ובצלחת הגבינות מצאנו חמישה סוגי גבינות ברמות שונות חריפות (שלא לומר סרחון אבל היי, ידענו למה אנחנו נכנסים…) עם פרוסות שזיפים, תפוחים ונקטרינות. שוקו קר די מבאס בטעם שוקולית ליווה את העניין.

טיול למקרר העוגות (מכינים הכל במקום) הפיק טארטלט אגסים שנראה פשוט נפלא. למרבה הצער, מעבר קצר בתנור (הם לא מחממים במיקרו) הביא אותו לשולחן כשהוא חצי חם חצי קר, וסיבוב נוסף בתנור עדיין לא הביא אותו לטמפרטורה אחידה ולעומת זאת ייבש לו את הצורה. החזרתי את הטארטלט וביקשתי במקום עוגת גבינה אפויה, למרות שאני מאוד סקפטית לגבי עוגות גבינה לא ביתיות (שלא לומר, לא של אמא שלי). הכפית הראשונה השאירה אותי מופתעת – מדובר בעוגת הגבינה הטובה ביותר שאכלתי אי פעם בתל אביב. אוורירית, נימוחה וכל מילה נפלאה אחרת שאפשר לייחס לעוגת גבינה אפויה. פשוט פלא.

השירות היה אדיב מאוד, וגם השיחה הקצרה עם האנשים שמאחורי הבר בדרך להצצה במקרר העוגות היתה נחמדה, פרט למישהי (אולי בעלת המקום) שמשום מה שמרה על ארשת פנים רצינית על גבול החמוצה וקצת ביאסה את ההרגשה.

בסך הכל מקום חמוד להפליא, קצת צפוף, די טעים ועם אופציות קצת יותר יצירתיות לכרסומים לא מחייבים, וכמובן עוגת גבינה גאונית.

Numa, כיכר מסריק 16, תל אביב.

ישר כששמעתי על אינדינגב התחלתי להתלהב. שנים, שנים שלא היתי בפסטיבל מוזיקה אמיתי. כזה שישנים בו על איזו פיסת דשא של אי תנועה, כזה שרואים בו המון המון המון הופעות שאפילו לא מתכוונים לראות, כזה שפתאום מגלים בו פנינים של מוזיקה שעושה הרבה טוב והמון חיוך, כזה שפוגשים בו אנשים שלא מכירים, כזה שנוסעים רחוק רחוק בשבילו. משבר גיל שלושים שהקדים לי בשנה גרם לי להתגעגע לתקופה של לפני 10-12 שנה, שמשום מה היתה זכורה לי כתקופה נהדרת. כמה נסיונות לשחזר את העניין הסתיימו בהבנה המצערת שזכרון יכול להיות מאוד סלקטיבי לפעמים. ואז הגיע פסטיבל אינדינגב והזכיר לי איפה היה טמון פעם הכיף האמיתי.

באתר הפסטיבל המליצו לנסוע על כביש 4 עד יד מרדכי ולפנות שם. מבט אחד במפה הבהיר לי שאני יודעת יותר טוב, ולמה לא להתחבר לכביש 232 כבר בניצנים. ההיבריס בתוספת השעה המאוחרת יחסית והחושך הכניסו אותי להרפתקה קטנה ומפותלת שכמעט הסתיימה ברפיח, עם פסקול הזוי של המידנייט פיקוקס (דיסק מעולה, 40 ש"ח, מומלץ בחום לחובבי רעש ו-Faith No More). עם כל הכבישים המפותלים, שערים אחוריים של לקיבוצים ושבילי עפר אפלים נדמה לי שהגעתי איפשהו באמצע Malox, אבל הייתי עסוקה מדי בהתמקמות (=השגת בירה) מכדי להאזין. אז גם גיליתי שברוב חכמתי שכחתי את המצלמה והתבאסתי קצת (וזאת גם הסיבה שהפוסט הזה לא מלא בתמונות כנדרש). תמונות מהפסטיבל אפשר למצוא אצל יוחאי, גרבולון ואסף, ובהמשך כנראה גם באתר הפסטיבל.

יהלי סובול היה דוקא די נחמד והרבה פחות מרגיז מהצפוי, וזו סוג של מחמאה כי קשה לי לסבול את המוזיקה שלו עוד מתחילת ימי מוניקה סקס. קשה לי להסביר למה, אולי זה בכלל לא בגלל השירים עצמם אלא זה סתם מקושר אצלי למשהו מרגיז. זה עניין של שנים והסיבה נשכחה מזמן, וכאמור, דוקא היה חביב.

Ed, לעומת זאת… אני מניחה שאם זה היה מוקומנטרי על להקת רוק, הוא היה ממש ממש טוב. אני לא חושבת שיש קלישאת רוק שדילגו עליה. בדיקת הסאונד, הבגדים, הגיטרות שמוחזקות בגובה הברכיים ולא סנטימטר מעל כי זה-לא-רוק-אם-זה-למעלה-נשבעים-שנוח-להחזיק-ככה, התנועה על הבמה וכמובן המוזיקה, ועוד יותר מכך, הביצוע שלה. זה נראה ונשמע מאוד מתאמץ וזה לא עובד.

אביב מארק עשה סאונד מעולה לאורך כל הפסטיבל (כן, כדאי לציין: היה סאונד מעולה בפסטיבל הזה!!), המוזיקה שלו לא רעה, אבל הוא לא frontman. נדמה לי שכמעט כל אחד אחר שהיה מבצע את השירים שלו היה עושה עבודה יותר טובה.

מלכת הפלקט היו נחמדים, אבל אני כבר חיכיתי בקוצר רוח למה שידעתי שהולך להיות גולת הכותרת של הפסטיבל: המידנייט פיקוקס! ההופעה שראיתי עם יוחאי ואלון לפני שלושה שבועות בערך היתה מעולה, אבל ההופעה שלהם בפסטיבל היתה מעולה עוד יותר. ההופעה שלהם כל כך הזויה, כולל סגידה כללית לבובת ספק-חתול-ספק-חיה-אחרת מקרמיקה, רקדנית בטן וחזי שוחט, שפשוט קשה להסביר. ניימן ניסה להסביר במלים האלה: "מה אספר? פשוט הופעה עצומה. מקורית, מפעילה, לא משעממת ולו לחצי שנייה – ומעבר לכל, מצליחה לגרום אפילו לעצלן כמוני להזיז קצת את הרגליים, הידיים, הראש וקצות האוזניים. לא סתם מתארים אותם בתור ”הקרקס של מידנייט פיקוקס“. לרוץ ולראות בהזדמנות הקרובה". צודק, ובכל זאת גם ניימן לא מצליח להעביר אפילו עשירית מהטירוף.

את מיכל לוטן, רגאייסטן ודני הדר בשבת בבוקר העברתי בחצי האזנה – חצי נמנום על כריות שהיו בסביבה. בין נים לנום יכולתי לשים לב שרגאייסטן נראים כיפיים אבל אני לא בעניין של רגאיי, ושאני חייבת לשמוע את דני הדר שוב בהזדמנות, כשאני לא במצב חצי מעולף. למצב החצי עילפון של שבת צהרים חמה במדבר הצטרף אלי יוחאי ואח"כ גם אור, ויחד השתדלנו לא להירדם עם עמית ארז (פעם ראשונה שאני שומעת אותו, בכלל לא מה שחשבתי, וממש ממש לא מתאים באיטיות לצהרים עייפים. אולי בהזדמנות אחרת) ונועה בביוף (שהיתה לא רעה בכלל, אבל גם קצת איטית למצב הצבירה שלנו).

עם The Homesicks קרה לי משהו מוזר. ממרחק 15 מטר הם נשמעו לי נחמדים אבל קצת סתמיים ומשהו לא עבד. כשהתקרבתי מרחק מטר מהבמה, פתאום הם נשמעו לי מעולה, כריזמתיים וסוחפים. ואז שוב התרחקתי כדי להביא בירה, ושוב הם נשמעו לי סתמיים. אולי יש כאלה שהכריזמה שלהם מוגבלת למרחק 5 מטרים? מוזר, ובכל מקרה, כנראה שכדאי להם להיצמד למקומות קטנים.

נועם רותם מדכא אותי לאללה. לא יעזור. אני לא יכולה לשמוע את הטקסטים העצובים האלה ובמקביל להנות מהמוזיקה כאילו כלום. כל מיני תקלות מוזרות הפכו את ההופעה הזאת למקוטעת, למרות שנראה שלאף אחד זה לא הפריע חוץ מלנועם רותם. הוא חתם בהודעה שעמיר לב לא יגיע ושר במקומו את אריה ורותי, ואז גיליתי לתדהמתי שלשירים של עמיר לב יש לחן! ממש לחן, אמיתי, עם צלילים שונים, ושלמי שיכול להפיק יותר מדקלום מונוטוני יש ממש אפשרות לשיר אותם. אני חושבת שאני מעדיפה את גירסת נועם רותם על גירסת עמיר לב. היה קצת מוזר שנועם רותם חתם את ההופעה שלו כאילו שהוא חותם את הפסטיבל, הודה לכולם שבאו ולא הזכיר את ההופעה שאחריו. נראה שזה היה קצת מבלבול בעקבות כל התקלות בהופעה שלו, אבל בתוספת העובדה שעמיר לב לא מגיע ושאנשים היו שם מיום שישי בצהרים, זה די חתם את הפסטיבל ורוב האנשים התחילו להתקפל.

למרות שממש רציתי להישאר בשביל Lenzez, מחוייבויות קודמות החזירו אותי לתל אביב, וכשיצאתי מאיזור הפסטיבל שמעתי ברקע את Carusella שנשמעו כיפיים להחריד עם רוק עצבני ומוצלח. אני אנסה לתפוס אותם בתל אביב מתישהו.

היה כיף לגלות שבניגוד לתחזיות של יוחאי, לא העליתי את ממוצע הגילאים בהרבה. ההימור שלי – ממוצע גיל של 25 בערך. בשורה התחתונה, ממש לא משנה איזה הופעות היו טובות ואיזה פחות. הסך הכל של הפסטיבל היה נפלא כי כל הקטע בפסטיבל כזה הוא הרצף של מוזיקה ואנשים לאורך יומיים. אוירה מעולה, ארגון למופת (הייתי קצת בהלם לגלות שהם הצליחו לשמר שמונה תאי שירותים שהיו בשימוש של כ-800 איש במצב נקיון סביר ביותר לאורך יומיים שלמים. בואו נגיד, בערך פי מאה יותר נקי משירותים של כל מועדון תל אביבי ששימשו 50 איש במשך 3 שעות ) והרגשה טובה של פעם, כשפסטיבל היה בעיקר מוזיקה ולא אוסף של עשרות דוכני שרוואלים, ערסים בני 15 והרבה שאנטי בשקל. מחכה לשנה הבאה. (: